יורד מיום עבודה מפרך ברמת הגולן. רעש חזק  מהחלק האחורי של הרכב גורם לי לעצור בצל האיקליפטוסים של צומת דבוריה. רואה שהאגזוז נפל, נשכב תחת לרכב לקשור אותו.  מוריד את שעון היד החדש שמפריע לי ושם אותו לצידי.  מסיים את המלאכה וממשיך הביתה. כשפונה ימינה בצומת מגידו………. "אופס"  אין לי שעון על היד.

איפה הוא? נשאר שם.

מחליט לחזור למרות שהסיכוי למוצאו – אפס

מגיע לטווח ראיה של המקום שבו שכבתי, ורואה במקביל שמולו, מתקדמת בטור לצד הכביש משפחה ערבית. מקצר טווח  ורואה את הגבר המוביל מתכופף ומרים נחשו מה?

נכון,  את השעון שלי.

עכשיו מתרחשים דברים כמו באגדה שלא נכתבה עדיין:

אני ברכב כ- 50 מטר מהם, בצידו הנגדי של המסלול נע הגבר המחזיק את השעון ביד שקרובה לשפת הכביש. אני שובר את ההגה לכיוונו, משלשל מהחלון את היד כולל הראש, חוטף את השעון מהיד שלו  תוך כדי צעקה , "זה שלי" מסתובב וחוזר הביתה.

מה קרה כאן שאלתי את עצמי כול הדרך חזרה. מזל, צרוף מקרים ,נס?

למה נותנים מיני שמות לתופעות שלא מסתדרות עם תפיסת המציאות.

ממה אנחנו מפחדים?

הרי כול ההמצאות שעזרו לנו להרחיב את 5 החושים שלנו שינו אצלנו ללא הרף את תפיסת המציאות לטובתנו.

חרף זאת כול  פעם מחדש אנחנו קובעים שמה שלא מרגישים והשכל לא מסכים, בשבילנו לא קיים! האם בכך אנחנו תוקעים את המשך ההתפתחות שלנו?

מי כאן קבוע ומי צריך להשתנות, המציאות או אנחנו ?

חוסר היכולת לתת על זה תשובה מעמידה היום את העולם כולו בפני משבר מתגלגל בכול התחומים-  כלכלי, פיננסי, בריאותי, חינוכי וחברתי. הרגש והשכל שלנו פסקו מלתת תשובות נכונות למצבים החדשים שנוצרים.

בשביל לקבוע "מי נשאר קבוע ומי צריך להשתנות" עלינו לממש את השיטה הלכה למעשה. כי המפתח לשלום העולם נמצא בה. על זה צריך רק לבקש.

ביקשתם?