נדב נכנס הביתה, מזיע, כעוס, העיניים שלו התרוצצו מצד אל צד, וגופו היה ניראה כאילו הוא יוצא לריצת מרתון. חלץ נעליו, ענה לרגע לטלפון, וניגש בתנועות איטיות יותר להניח את חפציו. נוגה הביטה בו מרחוק, הבנים רצו אליו וניתלו על צווארו תוך שתי שניות, ונטע זחלה לעבר ההילולה.
נדב סינן: אבל.. אבל.. אני מזיע.. חכו. והם, לא חיכו. אבא נכנס, וכולם עליו.

נטע שינתה כיוון וגררה אחריה ספרון שאוהבת שכל המשפחה מקריאה ביחד, דן, עידו ושי כבר היו חסרי סבלנות ורצו לחלוק עם אבא את חוויות היום. אך כל זה לא קרה לפני שנגה ועידו סידרו מעגל, הניחו אבטיח צונן על השולחן העגול, אבא רץ למקלחת קצרה, בעוד אמא נוגה מחייכת בהבנה… והופס.
כולם קפצו לשיחה היומית.
עידו סיפר ושיתף מחוויות יומו, שהזכירו לשי על בעיה שהיתה לחבריו ושעזר להם לפתור, דן ביקש עזרה מהמשפחה להבין איך הוא הולך לעמוד במבחנים שלפניו, והרי הוא משקיע ולומד המון. ונוגה סיפרה על הלבטים שהיו לה בהוצאות המשפחה, נטע על ברכי אבא געתה ואמרה כמה מילים לא מובנות, אך כולם הקשיבו לה. ונדב סיפר על הקשרים במקום העבודה שלו, בין האנשים, וכולם מאוד הזדהו עם כל דובר.
שי הציע לאחיו שכל בן משפחה יתן לו עצה טובה לגבי העומס בלימודים, וכך עשו. לאחר מכן, בעודם נוגסים באבטיח הפריך, ותולשים ענבים זוהרים מאשכול שעידו שטף עבור כולם, הם סיכמו ביחד: מזל שאנחנו משפחה שמדברת, שמשתפת, מזל שאנחנו משפחה של חיבור.