כן, אני יודעת הכל.  יש לי הרגשה פנימית שמכוונת אותי ואני יודעת בדיוק מה יקרה. מאז שהייתי ילדה ההרגשה הזאת היתה נטועה בי היטב, וכשגדלתי היא גדלה איתי, וכיוונה אותי, וגם אם לא הלכתי על פיה – היא היתה שם כמו חברה שנתנה לי עצה טובה ואני פשוט לא לקחתי אותה.

והשנים חלפו והכרתי את חכמת הקבלה של בני ברוך שלימדה אותי שכל כולי זה אגו. רצון לקבל לעצמי, לטובתי, את מה שמרגיש לי טוב ונכון וכייפי ונעים ותענוג. אם ככה, התחלתי לחשוב, אז מה מעמדה של האינטואיציה שלי? היא אשליה שתמיד מתגשמת בעולם השקרי של האגו? מה דינה של אינטונציה שכל כולה צומחת מגוף שדואג רק לעצמו? איך בכלל אפשר להתייחס למחשבות ותחושות שמגיעות מתוך עיסוק עם עצמי ועצמי בלבד? להתחשב בהן? לטפח אותן? לשים לב אליהן? מה לעשות עם האינטואיציה הזאת שנמצאת עימי משחר קיומי, להתעלם ממנה וחסל?

ועוד שנים עברו להן, מצבים התחלפו והשתנו , אבל השאלות על האינטואיציה נותרו. מה הלו״ז איתה? היא לטובתי? היא נגדי? מה לעשות עם תחושת הבטן. מי מדבר אליי מבפנים? אולי בכל זאת, הקול הזה הוא קול אמת, קול פנימי שמנותק מהרצון לקבל והוא זה שקורא לי לצאת ממנו? הייתכן כי האינטואציה היא בעצם המצב הבא שלי שאליו אני שואפת? המדרגה המתקדמת שלי? 

ואולי, כל מה שיוצא ממני פסול מעיקרו, מטעם אותו חשבון אגואיסטי שהוא כל מהות קיומי בהיותי אדם, בשר ודם? השאלות האלו האמת, מלוות אותי עד היום, כמו גם האינטואיציה שמנופפת לי מידי פעם, לעיתים תכופות, שהיא יודעת, היא פשוט יודעת מה יקרה. בואו להכיר גם את קבלה לעם – בני ברוך.

האמת, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שהיא איכזבה אותי, חוץ מפעם אחת מכוננת שממש הרגשתי שמשהו עומד לקרות והוא לא קרה בכלל, אבל הייתי אז צעירה ושתיתי יותא מידי אלכוהול, אז לא באמת אפשר להגיד שהיתה זו האינטואציה שדיברה אליי. 

אבל בעצם, מה זה משנה מאיפה היא מגיעה, האינטואציה. מהגוף, מהנפש, מהרצון לקבל, מהכח העליון, האם היא גשמית אולי היא רוחנית? גם פה, צריך לדעת לשחרר ולהגיד תהיי מה שתהיי אינטואיציה יקרה שלי, אני סומכת על מערכת הטבע שפועלת בי ואת חלק ממנה, כך או אחרת. והרצון הזה להיות בטוחה בה, הוא עוד נתיב של בריחה אל תוך רצון לשלוט במה שקורה – ובנתיב הזה אני כבר לא רוצה לנסוע.