עם השנים רכשתי כלים שונים ומגוונים להתמודדות עם בדידות. כמעט לכל הכלים הללו אני קוראת כלים של יום. למה הכוונה? מדובר בטריקים כאלו, מפיגי בדידות, שתקפים רק לשעות בהן השמש מאירה. מרגע שהיא מסתלקת, גברת שמש, הבדידות מזהה שהגיע זמן משמרת ואפשר להיכנס. בשעות היום אפשר להתעמל, לפגוש חברים, חוגים, מסעדות, מה לא. חלק מהפעילויות הללו מתאימות גם לשעות הערב, אבל ללילה חוקים משלו. 

הלילה רוצה את כל תשומת הלב. הוא רוצה שנחשוב עליו, על עצמנו, על משמעות החיים. על הבדידות, על הנסיבות שהביאו אותנו לרגע הזה שנשארתהו לבד בעולם. על הבחירות השגויות בחיים, על דברים שאינם תלויים בנו. הבדידות אינה מגיעה לבד, יש לה חבר טוב – העצב, וכשהוא נכנס, הוא מסרב לצאת. הוא פותח את שער הדמעות ומשם אין כבר דרך חזרה. 

עם השנים למדתי לצמצם את זמני הלילה ולהרחיב עד כמה שאפשר את זמני היום. עד שהגיעה הקורונה. הווירוס הזה טרף את קלפי המשחק והפך את רוב שעות היום לשעות לילה. אי אפשר כבר לפגוש חברים והחוגים הרבים בהם לקחתי חלק בוטלו. ישנם מדריכים, שהפרנסה שנפגעה אילצה אותם לצאת מגדרם ולהעביר את אותו החוג בזום, אך הזום משום מה אינו שולט טוב בממלכת האור ואינו מספק את הסחורה של גירוש שד הבדידות. 

מצאתי את עצמי לוקחת את הרכב ונוסעת אל עבר שום מקום. מנסה למלא את ממלכת היום באור, בחברותא. חלפתי מתחת לגשר ומעליו נעמדו פרצופים מחויכים שקראו לי לצפור ולהצטרף. חלפתי עם הרכב מתחת לגשר, תחושת התרגשות אחזה בי, תחושה של שייכות, של חשיבות, של משמעות. זה מה שאני צריכה, זה יסלק את הבדידות, חשבתי לעצמי. הגעתי למחלף הקרוב, חזרתי עם הרכב, עצרתי והצטרפתי. לא חלפו שני רגעים וכבר הייתי עם שלט. הרכנתי את פלג גופי העליון אל מעבר לגשר וצווחתי בהתרגשות, גגות הפח של הרכבים שחלפו נצנצו מול עיני. הצטרפו, קראתי להם בפי, בואו, קרא להם ליבי, אני מחזיקה כאן במתכון מנצח להפגת בדידות.