הקורונה שינתה את החיים שלנו לגמרי. הבולט שבשינויים הוא עבודה מהבית, כמובן לאלה שעוד עובדים. גם לפני כן, היו אנשים שהעדיפו לעבוד מהבית בגלל הנוחות שבזה. סגנון עבודה זה עוד יותר מרחיק בין האנשים אשר מעדיפים פחות מגע עם אחרים. אדם הוא יצור חברתי, יש חסרון לאנשים לצאת לראות אנשים והעיקר לעשות שופינג, למרות הטורים הארוכים. בכל זאת, מדוע אנשים מעדיפים להיות לבד?

הקורונה מרחיקה בין האנשים למטרה שיחשבו מה הסיבה לריחוק. הריחוק מביא קירבה במחשבות, מחשבות על הסובבים ועל האנושות, והמצב המתדרדר שלה. בבית כמעט ואין השפעת הסביבה, חוץ מדיונים בזום. המצב הזה של להיות בבית, עוד יותר גורם לחשוב ללא הפרעות – לאן האנושות הולכת?

ישנו שינוי בכל תחומי העבודה. הכשרות מקצועיות, שטחי משרדים פנויים, צמצום בתחבורה ושירותים נלווים. אין מספיק עבודה לנהגים, טייסים, לכל המערך התומך בתיירות וכדומה. בעצם יש פגיעה ברוב אלה שלא יכולים לעבוד מהבית. אם נניח שהמצב הזה יימשך לאורך שנים, הרבה מאוד מקצועות יעלמו מן העולם ואז תהיה מצוקת פרנסה עבור אותם אנשים. 

אם לא נתכונן לכך, המצב יכול להידרדר למשבר עולמי שעלול לגרום למלחמות כדי לכבוש מקורות ומשאבים לקיום החיים ואנחנו הרי יודעים מניסיון שרק החזק שורד. ניתן למנוע את האנרכיה העולמית העתידית על-ידי ערבות הדדית בין כל האנושות. נתאר לעצמנו מצב שבו כל אחד דואג, כמיטב יכולתו, לאחרים. לא צריך שיטור ופיקוח בשביל זה, דרוש רק רצון פנימי. מבחינה מעשית יש צורך בתכנון וחינוך הקהילה אבל התנאי המקדים לזה, הוא שנהיה מאוחדים בעָם, נתקרב ונכבד את האחר, נעזור לכולם כדי שלא יהיו חסרים דברים בסיסיים לאף אחד. החיים אז יהיו בהרמוניה. הרגשת האחדות בין כולם תגבר ותחושת הביטחון שכולם דואגים לכולם תעזור להתמודד עם כל קושי או וירוס. הקורונה גרמה לתחילת תגובת שרשרת בעולמנו, אשר תגרום לאנשים לחשוב על קיום עצמי ומעל כל זה, מה הטעם בחיים?